שפעת החזירים

שפעת החזירים או שפעת מקסיקו

חכמינו אמרו שאדם צריך להשתמש בלשון נקייה. אחד הדברים שעליהם נאמר לשון נקייה הוא שימוש במילה "חזיר" שבמקומות רבים בגמרא הוא נקרא "דבר אחר". (ברכות מג:, שבת קי:, שבת קכט:, פסחים ג: ועוד) הגמרא (פסחים ג.) אומרת על זה: "א?מ?ר ר?ב??י י?הו?ש??ע? ב??ן ל?ו?י, ל?עו?ל?ם א?ל יו?צ?יא א?ד?ם ד??ב?ר מ?ג?נ??ה מ?פ??יו, ש??ה?ר?י ע?ק??ם ה?כ??תו?ב ש??מ?נ?ה או?ת?י?ו?ת, ו?ל?א הו?צ?יא ד??ב?ר מ?ג?נ??ה מ?פ??יו, ש??נ??א?מ?ר, (בראשית ז) "מ?ן ה?ב??ה?מ?ה ה?ט??הו?ר?ה ו?מ?ן ה?ב??ה?מ?ה א?ש??ר א?ינ?נ??ה ט?הו?ר?ה".

ואע"פ שבהלכות טרפות בפרשת שמיני כתובה המילה "טמא" ו"טמאה" כמה פעמים (ויקרא פרק יא ז) "ו?א?ת ה?ח?ז?יר כ??י מ?פ?ר?יס פ??ר?ס?ה הו?א ו?ש??ס?ע ש??ס?ע פ??ר?ס?ה ו?הו?א ג??ר?ה ל?א י?ג??ר ט?מ?א הו?א ל?כ?ם", אעפ"כ בפרשת נח כתבה תורה: "ה?ב??ה?מ?ה א?ש??ר א?ינ?נ??ה ט?הו?ר?ה" על מנת ללמד כי כשמדברים על הלכות ? צריכים להיות ברורים, לכן התורה אומרת "טמאה". אבל כשמדברים על כניסת החיות לתיבת נח במבול, שם אין נפקא מינה הלכתית ולכן אמרה התורה: "א?ש??ר א?ינ?נ??ה ט?הו?ר?ה" ולא "טמאה".

מתי גוזרים תענית על מגיפה?

לעצם העניין של המגיפה הזאת האם היא נקראת מגיפה? הגמרא (במסכת תענית דף כא/ב): "אמרו ליה לרב יהודה איכא מותנא בחזירי - גזר תעניתא. נימא קסבר רב יהודה מכה משולחת ממין אחד, משולחת מכל המינין. לא שאני חזירי דדמיין מעייהו לבני אינשי". תרגום: "אמרו לרב יהודה שיש מגיפה בחזירים. גזר רב יהודה תענית. ומסבירה הגמרא שזה לא בגלל האסון של החזירים שהוא כמו אסון כולל לכולם. אלא בגלל שהמעיים של החזירים דומים למעיים של בני האדם". והוא עלול לדבק גם את בני האדם במחלה. (צריך לומר שלדמיון בין רקמות האדם לרקמות החזיר יש גם כמה מעלות טובות. חלק גדול מהשתלות רקמות ואברים מבעלי החיים הוא דווקא מהחזירים בגלל הדמיון הגנטי).

ממשיכה הגמרא ומספרת כי "אמרו ליה לשמואל איכא מותנא בי חוזאי גזר תעניתא אמר ליה והא מרחק אמר ליכא מעברא הכא דפסיק ליה". תרגום: אמרו לשמואל שיש מגיפה בבית חוזאי. גזר תענית. אמרו לו למה גזרת תענית והלא בית חוזאי היא עיר רחוקה? אמר להם שמואל: אין מחסום שחוסם את המגיפה. ומסבירה הגמרא כי מדובר באופן שיש שיירות שהולכות מעיר לעיר. וכשיש מגיפה בעיר אחת היא יכולה "להתלוות לשיירות" ולבוא יחד איתם לעיר השנייה. לפי שני הגמרות הללו היה מקום לגזור תענית על שפעת החזירים שנמצאת במקסיקו כי יש שיירות ממקסיקו לישראל.

אבל באמת אין צורך בגזירה על הציבור. משתי סיבות. א) יש מחסום בדרכים למגיפה בדמות בדיקות בשדה התעופה. ושאלתו של שמואל בגמרא: "האם יש מחסום?" מלמדת שכשיש "מחסום" אין צרך להתענות. ואע"פ שהמחסום לא חוסם לגמרי ? אימת המחלה אינה כמו שהיא בארץ המוצא. ועוד אומרת הגמרא שמגיפה שבגללה גוזרים תענית היא כזאת שבמשך שלושה ימים רצופים נפטר כל יום מישהו מהמחלה בעיר של חמש מאות בני אדם. אם מדובר בעיר של אלף בני אדם, שני מתים כל יום במשך שלושה ימים רצופים ? זה נחשב מגיפה. אם אלף חמש מאות אנשים בעיר, רק אם ימותו כל יום שלושה אנשים ? זו יקרה "מגיפה". וכן על זה הדרך. (שו"ע אורח חיים סימן תקעו ב.).  לפי החשבון הזה השפעת שבמקסיקו אינה ברמה כזאת שבגללה גוזרים תענית ציבור. אמנם כמו בתענית גשמים אם יחידים רוצים להתענות ולהתפלל על כך לפני שהציבור יחויב בזה - תבא עליהם ברכה.

הלכות בעקבות ביקור האפיפיור בארץ

אפיפיור שמעודד את אחמדניג'אד

באותו סעיף בשולחן ערוך שמדובר בו על תענית של גשם, מדובר גם על תעניות אחרות. וכך מובא שם בסעיף א': "כשם שמתענים ומתריעים על הגשמים כך מתענים על שאר הצרות כגון כותים שבאו לערוך מלחמה עם ישראל או ליטול מהם מס או ליקח מידם ארץ וכו'". למדנו מכאן שכשגויים באים לקחת מאיתנו חבל ארץ ? זו סיבה לתענית ציבור. צריך לזכור את הדין הזה בעקבות ביקור האפיפיור בארץ ישראל שבמהלכו יש מי שחושב לתת במתנה לו ולכנסיה הקתולית שש חלקות אדמות ובתים בארץ ישראל. אחד מהם בהר ציון במתחם של דוד המלך עליו השלום. ל"ע.

בכן קודם כל צריך לדעת שהאפיפיור הזה קרא לפני פחות מחודש לכל מדינות העולם להשתתף ב"ועידת הגזענות" שבא נאם הצורר אחמדניג'ד. צריך לומר לו: הגרמנים מתביישים בחלקם בשואה אבל הכנסייה עוד לא הכירה בחלקה הנורא בהשמדת יהודים בשואה ולאורך כל הדורות. הם לא מתביישים בחלקם בהשמדת יהודים באינקוזיציה ובהסתה פרועה לכך בדורות אחרים. הם לא מבקשים על כך מחילה באמת. הכנסיה הכתירה את "פיוס" שהיה האפיפיור בתקופת היטלר ימ"ש בתואר של "קדוש" ? למרות שתיקתו הרועמת שהתפרשה אצל כולם כעידוד לשואה. והאפיפיור האחרון הכביד על כולם. כולם יודעים שהכחשת השואה היא הסממן הכי מובהק של האנטישמים אוהבי הנאצים ומעשיהם. האפיפיור הזה קידם בישופים מכחישי שואה.

אם הוא רוצה לבא לכאן הוא צריך לפני כן להתנצל ולא לבקש בנוסף לכל הצרות שהוא עשה גם "מתנות חינם".

כל אפיפיור ? עבודה זרה

האמת היא שיש לנו בעיה עם כל אפיפיור. מי שמכיר את התורה הנוצרית יודע כי לפי האמונה שלהם ישו בעצמו היה אלוהים. כמה שזה הזוי ומופרע זה מה שהם אומרים ברצינות הכי תהומית. לדעתם ישו הוא זה שברא את העולם. הוא זה שברא את האטום ואת הגלקסיות. הוא זה שברא את היקום. זו טיפשות אווילית שאין כמותה אבל אנחנו צריכים לדון בה להלכה. למה? כי למחשבה שלהם יש משמעות הלכתית של עבודה זרה. מה ההבדל בין עץ שברא את העולם לשמש שבראה את העולם או איש שברא את העולם ? כולם הזויים באותה מידה. לכן הרמב"ם כותב במקומות רבים שהנצרות היא עבודה זרה. (בפירוש המשנה ע"ז א,ג) כתב :"ודע , שזו האומה הנוצרית הטוענים טענת המשיח לכל שינויי כיתותיהם, כולם עובדי עבודה זרה." וכן במשנה תורה (בהל' מאכלות אסורות יא,ז) פסק, ש"הנוצרים - עובדי עבודה זרה הן".

הבעיה העיקרית עם האפיפיור שלפי האמונה שלהם הוא הוא ממשיכו והתגלמותו של ישו עצמו. זאת דעתם הברורה ורק שהם מתביישים ממנה ולכן הם מסתירים אותה. אבל זאת דעתם. ולכן לא רק שהנצרות היא עבודה זרה, האפיפיור עצמו הוא עבודה זרה. אם הוא רואה את עצמו כאלוקים - מי שקד לו קידה ? משתחווה לעבודה זרה, אפילו אם הוא לא ילבש שום צלב על חזהו.

כך כתוב על העימות שהיה בין מרדכי היהודי והמן הרשע. חכמינו אמרו שהמן הרשע עשה את עצמו עבודה זרה, ולכן מרדכי לא קם ולא זע ממנו. כי אם היה עבודה זרה בצלב שתלוי עליו אולי היה מקום להקל קצת כי הוא מכבד את האיש ולא את הצלב. (עיין שו"ע יורה דעה סימן קנ ס"ע ב ג) אבל אם הוא עצמו עבודה זרה מרדכי היהודי לא להראות כאילו הוא מכבד אותו או משתחווה לו. ולכן "לא קם ולא זע ממנו".

הדין הזה לא שייך בשאר הכמרים, רק באפיפיור עצמו שהוא עצמו עבודה זרה גם בלי שום צלב. לכן אם מישהו נאלץ להיפגש איתו במהלך הביקור מתוקף תפקידו, הוא צריך להיזהר ביותר לא לקוד לפניו אפילו לא קידה קלה ביותר. צריך לעמוד לפניו זקוף לחלוטין. כי כל קידה קלה לפניו הרי היא כמו השתחוויה לעבודה זרה. אמרתי את ההלכה הזאת בשם מו"ר הרב אבא שליט"א לאיזה רב שהלך להיפגש עם האפיפיור. כשהוא חזר הוא אמר לי שהגב כואב לו מאז, כיון שהוא נזהר כל הזמן שהיה לידו לא להתכופף לידו עד שהגב נתפס לו. אחר כך סיפר לי גם הרה"ג שמחה קוק שליט"א שהוא שמע מפי הרה"ג שלום אלישיב שליט"א שהאפיפיור עצמו הוא ע"ז, ו"על פי שני עדים יקום דבר".

אסור לתת לקתולים קרקע בארץ ישראל

בימים אלו יש לחץ פוליטי על הממשלה שתתן לכניסה הקתולית חלקים מהר ציון ומהר תבור וממקומות אחרים שלכנסיה יש תביעה עליהם. הם מבקשים את המתנות הללו לקראת ביקורו של האפיפיור. וצריך לדעת כי הדבר הזה הוא איסור חמור מהתורה. יש איסור של "?ל?א ת?ח?נ??ם" (דברים ז ב). שלושה איסורים נפסקו להלכה באיסור "לא תחנם": א) לא ת?ח?נ?ם - "לא תיתן להם חניה בקרקע"; איסור על מכירה או השכרה של קרקע ארץ ישראל לגויים. ב) לא ת?ח?נ??ם - "לא תיתן להם מתנת חינם"; איסור על נתינת מתנות לגויים. ג) לא ת?ח?נ??ם - "לא תיתן להם חן"; איסור לספר בשבחם. (שו"ע יורה דעה סימן קנא). האיסור "לתת להם חניה בקרקע" נועד גם למנוע מהם להיאחז בארץ ישראל. איסור זה זכה גם לפסוק מפורש, שלא בדרך הדרש:  (שמות פרק כג לג) "ל?א י?ש??בו? ב??א?ר?צ?ך? פ??ן י?ח?ט?יאו? א?ת?ך? ל?י כ??י ת?ע?ב?ד א?ת א?ל?ה?יה?ם כ??י י?ה?י?ה ל?ך? ל?מו?ק?ש?".

מי שמוסר את הקרקעות בירושלים או בשאר מקומות לנוצרים הללו עובר על כמה וכמה איסור דאורייתא חמורים. במיוחד אם מדובר לנוצרים שהם ממש עובדי עבודה זרה. חלק מהקרקעות הללו נמצאות בידי ישראל וחלק היום בידי נוצרים אחרים שיש מקום לומר עליהם שהם אינם עובדי עבודה זרה. למה? כי הם אינם מאמינים שהאפיפיור הוא אלוהים. עליהם אפשר לומר מה שאמר התוס': "מעשה אבותם בידיהם". (ע"ז ב:) חלקם אינם מאמינים שישו באמת בורא עולם. ולכן אפילו אם מדובר להעביר את הקרקעות מידי נוצרים אחרים לידי נוצרים קתולים עובדי עבודה זרה ? זה חמור מאוד. גם לתת לו חניה בארץ, גם לתת לו מתנת חינם, וגם לכבד אותו ולתת לו חן. שלושת האיסורים ביחד.

להשכיר מקום לצלבים

הרב סיפר פעם כי לפני שנים ארגן משרד החוץ כנס של כמרים ואנשי דת נוצרים בירושלים. לפני הכנס הסתובבו אנשי המשרד בבתי המלון השונים בירושלים ושכרו שם חדרים במרוכז במחיר זול לטובת הכמרים שעתידים לבוא לכנס. במהלך ההכנות שלהם הם הגיעו למלון רייך ורצו לחתום חוזה שכירות לקראת הביקור. אמר להם בעל המלון שלשם כך הוא צריך אישור של רב. והם התפלאו איזה הלכות יש בהשכרת חדרים לכמרים.

סיפר מו"ר הרב שליט"א שבעל בית המלון בא אליו ושאל האם מותר לו להשכיר חדרים לכמרים. אמר לו הרב: לכמרים הללו יש צלבים על צווארם. ואע"פ אצל אנשים פשוטים צלב יכול להיחשב קישוט. אצל הכמרים צלב נחשב עבודה זרה ואסור לבעל המלון לתת מקום בביתו לעבודה זרה. (שו"ע יורה דעה סימן קנא ס"ע י).

הלך בעל בית המלון ואמר למארגנים היהודים כי הוא מוכן לקבל את הכמרים רק בלי הצלבים. הם כעסו עליו ואמרו לו שהוא פנטי וקנאי. איך הם יאמרו לכמרים להוריד את הצלבים. זה בודאי יגרום תקרית דיפלומטית וביטול הכינוס וכו' וכו'.

השיחה הזאת כמובן גרמה לפיצוץ העסקה והפסד רווח שבעל הבית הסכים לו. עברו ימים והגיעו לכנס יותר כמרים מהתכנית. החדרים שהוזמנו במקומות אחרים לא הספיקו לכולם. לא היה מקום ללון אלא בית המלון הזה. חששו המארגנים ואמרו לכמרים: אנחנו לא אחראים למלון הזה. לא על דעתנו. אבל שלחו חלק מהכמרים למלון זה כי לא הייתה להם ברירה.  

הלכו הכמרים למלון וביקשו להיכנס בו. אמר להם בעל בית המלון שהמחיר הוא המחיר הרגיל ללא הנחה של קניה מרוכזת. עוד אמר להם כי אין אפשרות להיכנס לבית המלון עם צלבים. אמרו לו: אין בעיה. אבל איך נלך לוועידה בלי הצלבים? אמר להם: שימו אותם בכספת וכשאתם יוצאים מהמלון, קחו איתכם את הצלבים. הסכימו הכמרים לעיסקה ברוח טובה וכך נעשה.

כשהגיעו הכמרים לוועידה שאלו אותם המארגנים בחשש גדול: איך קיבלו אתכם במלון רייך? אמרו הכמרים: יפה מאוד. במאור פנים. התפלאו המארגנים והמשיכו לשאול: ומה עשיתם עם הצלבים? אמרו להם: שמנו אותם בכספת בחוץ. בעל המלון לא הסכים להכניס את הצלבים לחדרים. והבנו אותו. הוא אדם דתי וזו האמונה שלו.

הרב מספר את הסיפור הזה לדעת כי אם אנחנו עומדים על קיום ההלכה בלי להתכופף ? גם הגויים מכבדים את ההלכה שלנו. אבל אם אנחנו מבטלים את ההלכות על מנת לרקוד "מה יפית" לפני הפריץ שבא מרומא ? לא נתפלא אם הוא יבזה את המדינה ואת סמליה.

הרב יצחק ניסים זצ"ל והאפיפיור

סימן לדבר המעשה שהיה עם הרה"ג יצחק ניסים זצ"ל שסירב לצאת ולפגוש את האפיפיור פאולוס השישי בעת שהלה ביקר בארץ. המדינה התכוננה לקבל פניו בטקס ממלכתי, אשר במסגרתו היה צריך הראשון לציון ליטול חלק בקבלת פניו של האפיפיור במגידו. הרב הראשי סירב. הוא אמר שאם עליו לצאת לקבל את פני האפיפיור, אזי על האפיפיור, כראש הדת הקתולית, להשיב ביקור לראש הדת היהודית ולפחות לעשות מחווה כלשהי של נימוס כלפי הדת היהודית. הרב חשש שאם לא יתקיים תנאי כזה, ייווצר הרושם שמעמד הדת היהודית וראשה נחותים, ולא היה מוכן לתת לכך את הגושפנקא שלו.

ראש הממשלה דאז דוד בן גוריון בא אצל הרב ואמר לו: גם רב ראשי בסופו של דבר הוא "פקיד מדינה " אולי "בכיר" אבל "פקיד מדינה" שחייב ציית להוראות של המדינה. אמר הרב ניסים לראש הממשלה דוד בן גוריון: אמת היא שאני "פקיד מדינה" אבל גם ראש ממשלה הוא "פקיד מדינה". אולי "בכיר" אבל "פקיד מדינה". ו"פקיד" אחד לא יכול לומר ל"פקיד" אחר מה לעשות ומה טוב למדינה.

כשהגיע פאלוס למגידו הוא השתדל בכל כוחו לבזות את המדינה ואת נציגיה. בעת שראשי המדינה באו לקבל את פניו במגידו ולחלוק לו כבוד, הוא הסב את פניו מהם והשאיר את היד המושטת של שרת החוץ גולדה מאיר, תלויה באויר. כל זאת לא מחמת צניעות חלילה, אלא כדי להראות העמים והשרים שהוא לא מכיר במדינת ישראל. הוא לא הסכים שהחותמת של המדינה הציונית תהיה מתנוססת על הדרכון שלו.

באותה שעה ראו כולם את חכמתו של הרב שלא הסכים לשים את עצמו ואת המדינה תחת הגאווה והיהירות של הכניסה הנוצרית. ממנו צריך ללמוד ולא לבזות את המדינה בפני האפיפיור. אם הוא רוצה לפייס אותנו, שיחזיר את המנורה הטהורה שנמצאת במרתפים של רומא. שיתיר לנו לראות את אוצרות היהודים שנמצאים במרתפים שלהם. לדעת מה לתבוע מהם. הגמרא אומרת שיש שם את הציץ (מעילה יז:) ואת המנורה. כלי המקדש ואוצרות אחרים של עם ישראל שגזלו מיהודים במשך הדורות ויש להם ערך רב ביותר.

מול הטומאה של העבודה הזרה יש קדושה גדולה בעם ישראל. לא רק בבית המקדש.

המשכן והמקדש ? להרבות קדושה בכל ישראל

בנין המקדש - להשרות שכינה גם במטבח

בפרשיות קדושים ואמור מדובר הרבה על קדושה. גם בסוף פרשת אחרי מות מדובר איסור עריות. הוא מוזכר בלשון "טומאה" (ויקרא פרק יח ל) "ו?ש??מ?ר?ת??ם א?ת מ?ש??מ?ר?ת??י ל?ב?ל?ת??י ע?ש?ו?ת מ?ח?ק?ו?ת ה?ת?ו?ע?ב?ת א?ש??ר נ?ע?ש?ו? ל?פ?נ?יכ?ם ו?ל?א ת?ט??מ??או? ב??ה?ם א?נ?י ה' א?ל?ה?יכ?ם". גם בפרשת מאכלות אסורות בפרשת שמיני כתוב שכל הציווי למאכלות אסורות הוא כדי שעם ישראל יהיה "קדוש". (ויקרא פרק יא מד) "כ??י א?נ?י ה'  א?ל?ה?יכ?ם ו?ה?ת?ק?ד??ש??ת??ם ו?ה?י?ית?ם ק?דש??ים כ??י ק?דו?ש? א?נ?י ו?ל?א ת?ט?מ??או? א?ת נ?פ?ש??ת?יכ?ם ב??כ?ל ה?ש???ר?ץ ה?ר?מ?ש? ע?ל ה?א?ר?ץ: כ??י א?נ?י ה'  ה?מ??ע?ל?ה א?ת?כ?ם מ?א?ר?ץ מ?צ?ר?י?ם ל?ה?י?ת ל?כ?ם ל?אל?ה?ים ו?ה?י?ית?ם ק?דש??ים כ??י ק?דו?ש? א?נ?י".

הסיבה שענין הקדושה מוזכר בספר ויקרא כל כך הרבה פעמים הוא בגלל המשכן. תכליתו של המשכן היא להביא קדושה לעם ישראל. לא רק למשכן עצמו. כמו שמפורש על יד האלשיך הקדוש "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" ולא רק "בתוכו". לכן מיד אחרי שהתורה גמרה לתאר את בנין המשכן והשראת השכינה בתוכו היא מסבירה איך אפשר השכינה תהיה בתוכנו ולא רק בתוכו. זה מתחיל בהדמות שלנו למשכן. שולחנו של אדם כמו המזבח על ידי המאכלות המותרות והאסורות.

הגמרא במסכת מנחות (דף צז/א) אומרת על הפסוק האמור בספר יחזקאל: "וידבר אלי - זה השולחן אשר לפני ה'". אחרי ההסבר על המזבח כתוב "שולחן"?. "פתח במזבח וסיים בשולחן? רבי יוחנן ור' אלעזר דאמרי תרוייהו: בזמן שבית המקדש קיים - מזבח מכפר על אדם. ועכשיו שאין בית המקדש קיים - שולחנו של אדם מכפר עליו".

לכן בסיום פרשת שמיני אחרי תיאור השראת השכינה במשכן מסבירה התורה איך להשרות שכינה במטבח? אחר כך בפרשת תזריע מצורע אחרי מות קדושים ואמור התורה מלמדת איך לעשות בית של שכינה בלי תערובת של עריות בבית. הכל כדי לקיים ושכנתי בתוכם.

חורבן המקדש ? אין קדושה בעולם

המשנה במסכת אבות אומרת "מ?ש??ה ק?ב??ל ת?ו?ר?ה מ?ס??ינ?י ו?מ?ס?ר?ה? ל?יהו?ש??ע?, ו?יהו?ש??ע? ל?ז?ק?נ?ים, ו?ז?ק?נ?ים ל?נ?ב?יא?ים, ו?נ?ב?יא?ים מ?ס?רו?ה? ל?א?נ?ש??י כ?נ?ס?ת ה?ג??דו?ל?ה". בתורה הזו כלול כל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש. הגמרא במסכת סוכה (סוכה כח:)  אומרת שחכמי ישראל היו בקיאים במקרא, משנה, גמרא, הלכות, אגדות, דיקדוקי תורה, דיקדוקי סופרים, קלים וחמורים, גזרות שוות, תקופות, גמטראיות, שיחת מלאכי השרת, שיחת שדים, שיחת דקלים, משלות כובסין, משלות שועלין, מעשה מרכבה, הוויות אביי ורבא ועוד הרבה הרבה בכמות ובאיכות לאין ערך ולאין שיעור  (עיין הקדמת רמב"ן לתורה, אבן עזרא שמות לא יח. ועוד) .

הגמרא אומרת שאחרי שמתו עשרים וארבע אלף תלמידי רבי עקיבא במגיפה "היה העולם שמם". (יבמות סב:) לא היה בעולם תורה או ישיבה או מקום של קדושה ורוחניות. המקדש נחרב - הקדושה נחרבה. הרומאים חרשו את מקומו. גזרו גזירות של שמד. היהודים פוזרו בעולם ונזרקו טרף לחיות באצטדיונים ברחבי הממלכה המתקדמת. נאסר ללמוד תורה והעובר על גזירה זו היה נדון לסריקה במסרקות של ברזל. חותכים את אבריו חתיכות חתיכות בעודו חי ותולים אותם על אונקלין. (ברכות סא: ועוד). כל זאת היא תוצאה של חורבן בית המקדש. התפרקות עם ישראל.

במצב הנורא הזה מלמד רבי עקיבא את חמשת התלמידים תורה. ובינהם רבי יהודה בר אלעאי, רבי מאיר ורבי שמעון בר יוחאי. כל התנאים הללו הם תלמידיו של רבי עקיבא שבאו אחרי עשרים וארבע אלף התלמידים שמתו במגיפה. התלמידים האלו נצטוו למלא את הארץ תורה והם באמת הם העמידו את התורה באותה שעה. המשניות והזוהר. הנגלה והנסתר. המדרשים ופסיקת ההלכה. על זה נאמר מיום שנחרב בית המקדש אין ל להקב"ה בעולמו אלא ארבע אמות של הלכה בלבד. שם נמצאת הקדושה של העולם. משם היא באה לכל ישראל.

פסיקה הלכה גם על פי זוהר

לכבוד ל"ג בעומר שיהיה בשבוע הבא הבאנו את דברי מו"ר אבא הרב שליט"א שאומר בשם כל חכמי הספרדים לדורותיהם כי צריך לזכור כי אותם תנאים חשובים שמוזכרים שמותם במשנה הם אלה שכתבו גם את הזוהר.  כמו שבהלכה אנו לפעמים פוסקים כמו תנא פלוני ולפעמים כמו תנא אחר, כך אנו פוסקים לפעמים כמו תנא או חכם שדבריו מובאים בזוהר אע"פ שבגמרא מובאים דברים אחרים. וכי למה שדבריו של רשב"י בזוהר יהיו פחותים מדבריו של רשב"י בגמרא?

מרן רבי יוסף קארו ז"ל "גדול הפוסקים" שילב בכתביו בעשרות מקומות פסקי הלכה על פי הזוהר הקדוש, על פי הכלל שכתב  (בסימן לז ובסימן נט ובעוד מקומות)  כי "בכל מקום שלא נתבאר בגמרא במפורש נגד הזוהר - הולכים כמו הזוהר, אף כנגד הפוסקים". גם הרמ"א פסק בכמה דברים כדברי הזוהר והמקובלים.

כדברי מרן הבית יוסף אלו נקטו רוב מנין ובנין של הפוסקים הספרדים שבאו בעקבותיו, ועיין ב"ארץ החיים" שהביא את כללי הפסיקה הנהוגים בארץ ישראל, שם כתב בכלל יג' בשם החיד"א ז"ל ופוסקים רבים שכלל זה הוא אף על פסקי האר"י ז"ל, וכמנהגי האר"י ז"ל אלו נהגו כל קהילות הספרדים בכל מקום. בימינו גם רבים מהאשכנזים נוקטים בהרבה מקומות בדרך זו, כפי שכתב הגאון החסיד השל"ה ז"ל  (במסכת חולין דף קיב:)  ד"אנחנו יושבי ארץ ישראל - נמשכים אחר קבלת הזוהר הקדוש". כפי שידוע ומפורסם למשל בענין הנחת תפילין בחול המועד ועוד.

דוגמאות לפסיקה על פי הזוהר והקבלה

נטילת ידים ? עיקר הדין של נטילת ידים מובא בגמרא. אבל פרטי הלכות מובאים בזוהר. כך כותב מרן רבי  יוסף קארו ז"ל ב"בית יוסף" הלכות נטילת ידים (סימן ד אות ח): "וכן כתוב בספר הזוהר פרשת וישב (קפד:) ועוד כתובים שם בנטילת ידיים שחרית חידושין שאינם נמצאים בפוסקים" וכן שם בהמשך ההלכות (אות יב): "בגמרא (שבת קט.) לא אמרו אלא בת חורין היא ומקפדת עד שירחוץ ידיו שלש פעמים. ו'שכשוך' ? 'רחיצה' מיקרי. אבל מדברי הזוהר שכתבתי נראה דלא מהני להעביר הזוהמא אלא על ידי עירוי כלי דוקא". וכך אנו פוסקים הלכה למעשה על פי הזוהר שהביא בעל הבית יוסף ליטול ידים בשחרית דווקא על ידי כלי.

ללכת עם כיפה - גם מה שאנו נוהגים לילך היום עם כיפה מקורו בדברי הגמרא שאמרה כי זאת עיצה וסגולה ליראת שמים. ובית יוסף (מו א) מביא בשם הזוהר "ברעיא מהימנא נשא (קכב:) שזו לא רק עצה אלא איסור. "בר נש, אסור למיזל ד' אמות בגלויא דרישא משום דמסתלקי חיי מיניה" תרגום: "בן אדם, אסור לו לילך ארבע אמות בגילוי הראש מפני שמסתלקת החיות ממנו". ואולי בגלל דברי הזוהר כל כך ברורים, התחזקה הלכה זו בדורות האחרונים כל כך למרות שבדורות עברו היו כאלה שהקלו בה. שלא פשטו דברי הזוהר בכל ישראל.

תפילין ? בהלכות תפילין מביא הבית יוסף כמה וכמה הלכות שמקורם הוא בדברי הזוהר. ודוחה הרב את דברי האגור שרצה לומר כי פסק הלכה שמקורו בדברי הזוהר אינו מחייב. וכתב עליו שדברי הזוהר מחייבים אע"פ שלא נמצא לכך מקור בגמרא.

ברכה אחת לתפילין או שתים. השאלה שעלתה לפניהם הייתה האם לברך על התפילין שתי ברכות או ברכה אחת? כותב על זה הב"י (בסימן כה) "והאגור (סי' לו) כתב וזה לשונו: 'ואני המחבר מצאתי בספר הזוהר בפרשת פינחס מאמר דרבי שמעון בן יוחאי דאין לברך על שניהם אלא ברכה אחת. וכן אנו נוהגים הלכה למעשה'. והאגור (סי' לו) כתב על זה "שמצינו שכתב רבי שמעון בן יוחאי בספר הזוהר היפך ממסקנא דתלמודא ואין הפוסקים כותבים אלא מסקנא דתלמודא וטעמא משום דאפילו אם היו יודעים דברי רבי שמעון בן יוחאי לא הוו חיישי להו במקום דפליג אתלמודא דידן". אבל הבית יוסף חולק עליו ופוסק כדברי הזוהר הקדוש לברך רק ברכה אחת ומסכם את המחלקות הזו במילים על מנהג ישראל במקומותיו "וכן נהגו העולם שלא לברך אלא ברכה אחת לבד".

ברכה על תפילין בישיבה. האם היא בישיבה או בעמידה פסק השו"ע (כה יא): "יש מי שכתב להניח של יד מיושב, ושל ראש מעומד" וכוונתו לאגור בשם הזוהר סימן פ"ד. וכך נהגו הספרדים.

יוד של תפילין עוד הביא הבית יוסף בהלכות תפילין הלכה משם הזוהר על יוד של תפילין שלא תזוז מהבית של יד. וכך כתב שם (בסימן כז אות ב) "בספר הזוהר בפרשת פינחס (רלו:) על פסוק שמע ישראל יו"ד איצטריך די לא יעדא כלל מגו תפלה של יד דלא יעביד פרודא והאריך בטעם הדבר ובסוף כתב דמאן דרחיק ליה ירחקון ליה מעידונא דלעילא ועל דא כתיב (שמואל א ב ל) כי מכבדי אכבד ובוזי יקלו". תרגום: היו"ד של התפילין צריך שלא יזוז כלל מהתפלה של יד כדי שלא יעשה פירוד. ומסיים ואומר כי מי שמרחיק את היוד מהתפילין של יד מתרחק מגן עדן של מעלה. ועל זה נאמר הפסוק בספר שמואל (א פרק ב ל) "כ??י מ?כ?ב??ד?י א?כ?ב??ד ו?ב?ז?י י?ק?ל?ו?".

וכדברי הזוהר פסק בשולחן ערוך שם (סימן כז סעיף ב) "המנהג הנכון שיהא היו"ד של קשר תפלה של יד לצד הלב, והתפלה עליו לצד חוץ. יש ליזהר שלא תזוז יו"ד של הקשר מהתפלה". ואפשר להביא עוד ועוד הלכות מדברי הזוהר שנמצאים בדברי הבית יוסף והפוסקים שכולם מקיימים אותם.  והלכות אלו חלקם מקיימים רק הספרדים וחלקם גם האשכנזים. ובמיוחד בארץ ישראל.

תפילין בחול המועד - המפורסם בהלכות תפילין אלו ההיא ההלכה על הנחת תפילין בחול המועד. שכתב על זה הבית יוסף (בסימן לא אות ב) "ומאחר שבתלמודא דידן לא נתבאר דין זה בפירוש מי יערב לבו לגשת לעבור בקום עשה על דברי רבי שמעון בן יוחי המפליג כל כך באיסור הנחתן".

גם בענין מבנה התפילין נהגו כולם על פי הבית יוסף והשולחן ערוך לנהוג כדעת הזוהר הקדוש להוציא את השער מחוץ לתפילין בין פרשיות ? וכך כתב בב"י (לב מד) "וכתוב בספר הזוהר פרשת בא (רלז:) ששער זה צריך שיראה חוץ לבתים והאריך בסוד הענין". וכן פסק השולחן ערוך שם "קצת שער זה צריך שיראה חוץ לבתים".

יחס השל"ה לפסיקת הזוהר. כמו הבית יוסף פסק גם הגאון החסיד השל"ה ז"ל בענין הזוהר  (מסכת חולין - פרק נר מצוה כה) "ואנחנו יושבי ארץ ישראל, וכן היושבים בכל מלכות ישמעאל הנמשכים אחרי קבלת הזוהר, נוהגין להניח תפילין של יד מיושב, כמבואר בזוהר ובשאר מקובלים, שתפילין של יד נגד מדת מלכות, שעליה נאמר (ישעיה ו, א), וארא את ה' יושב על כסא רם ונשא, וכו' ותפילין של ראש מעומד מפני כבודו של מלך, וכו' על כן כורכין רצועות סביב הזרוע שבעה כנגד 'שבעה נערות הראויות לתת לה מאת המלך'. ועל פי זה נתפשט המנהג בארצות האלה לעשות הכריכות של רצועות תכף אחר הנחת של יד על הקבורת קודם הנחת של ראש".

ובספר כוונות האר"י ז"ל כתוב שהיה נוהג לכרוך השבעה כריכות סביב זרועו תחלה (אבל לא הג' כריכות שעל האצבע) מפני שהוא סובר כיון דלכתחילה גם הכריכות הוא מצווה לפיכך אין זה הפסק, וכן המנהג בכל מקום. ועיין בתשובת משכנות יעקב סימן כ"ח דעתו ג"כ כמנהגנו לכרוך קודם על הזרוע לחיזוק דבלאו הכי לא מתקיים ואינו נקרא קשירה.

וכדבריו של השל"ה הקדוש נוהגים כל הקהילות שאנו מכירים את דרכם שהם כורכים את שבע הכריכות של תפילין של יד לפני הנחת תפילין של ראש. אע"פ שבשולחן ערוך (אורח חיים סימן כה) כתב "אחר שקשר של יד על הזרוע יניח של ראש קודם שיכרוך הרצועה סביב הזרוע". עם זאת כולם נוהגים בענין זה כמו הזוהר הקדוש כמו שמביא השל"ה.

ובמיוחד בארץ ישראל נוהגים כל האשכנזים כמנהג הזוהר והקבלה בענין הנחת תפילין בחול המועד. שידוע כי בחו"ל נוהגים חלק גדול מהאשכנזים להניח תפילין בחול המועד שלא כפי שהביא רשב"י בזוהר. אבל בארץ ישראל כל האשכנזים נוהגים כדעת הזוהר. וכל מי שעולה לארץ ישראל נוהג בענין זה כמו הזוהר הקדוש לא להניח תפילין בחול המועד ואין מי שמשנה המנהג.

למה בארץ ישראל הולכים יותר על פי הזוהר?

הזוהר ? לגאולה הוכן - בזוהר הקדוש מובא בכמה מקומות שהספר הזה נכתב לצורך הדור של הגאולה. ודבר זה נאמר לכותבי הזוהר על ידי אליהו הנביא בעצמו שהתגלה אליהם ואמר להם שהספר הזה יהיה לדור בתראה.

שולחן ערוך ? הכנה לגאולה. ובכל מקרה חשוב להבין שאחד הפעולות החשובות שעשה מר"ן רבי יוסף קארו ז"ל להביא גאולה לעם ישראל היה לכתוב ספר הלכה אחד לכל ישראל. ולמה? כי בעת שיצאו ישראל לגלות יצאו כולם מהארץ וגם נתפרדו לקהילות קהילות. זה נוהג בכה וזה נוהג בכה ואיפה יתקיים "משפט אחד ותורה אחד יהיה לכם". איך נקיים "לא תתגודדו"? לא תהיו אגודות אגודות. וזה היה סימן החורבן. כך מביאה הגמרא במסכת סוטה "מ?ש???ר?ב?ו? ז?חו?ח?י ה?ל??ב, ר?ב?ו? מ?ח?לו?קו?ת ב??י?ש??ר?א?ל, מ?ש???ר?ב?ו? ת??ל?מ?יד?י ש??מ??אי ו?ה?ל??ל, ש??ל??א ש??מ??ש?ו? כ??ל צ?ר?כ??ן, ר?ב?ו? מ?ח?לו?קו?ת ב??י?ש??ר?א?ל, ו?נ?ע?ש??ית ת?ו?ר?ה כ??ש??ת??י ת?ו?רו?ת". ודבר זה היה קודם הגלות בסוף ימי הבית השני שרבתה שנאת החינם ורבה הפילוג ומתוך כך בא החורבן. ונעשית תורה כשתי תורות.

למה רבי יוסף קארו עלה לארץ ישראל? רבי יוסף קארו עלה מתוך מטרה להביא גאולה. כי סוף הגלות הגיעה. כמו שנאמר לו על ידי המגיד בליל שבועות: "ועלו לארץ ישראל, כי יש לאל ידכם, רק שאתם מוטבעים בטיט חמדת תבל והבלו. והיוצא מכם ונזור אחור, דמו בראשו! וראו את אשר זכיתם אתם מה שלא זכו אחרים מכמה דורות". ובעקבות ההתגלות הזו "נדר החסיד (מרן רבי יוסף קארו זצוק"ל) ואני (רבי שלמה לוי אלקבץ) לשבת בארץ (ישראל), והחברים".

וכותב רבי שלמה הלוי אלקבץ לכל הקהל לעלות לארץ הקודש "לכן כל אחד יתן אל ליבו, ועינכם אל תחוס על כליכם, ולא יעצום עיניכם חמדת העולם ומעוט ההבטחה, פן תתנחמו ואין לאל ידכם. כי כבר אמר: "עת הזמיר הגיע" ולא כל העתים שוות. פיקחו עיניכם! ואין לי פנאי להאריך בזה יותר, וליבי בוער בקרבי. ראו כמה סיבות סבב האל עלי, מה שאין לשכל האנושי מבואר כן, ו"אני בער ולא אדע". והיתה כוונה מאתו יתברך להראות אלי את הענין הגדול הזה".

בעקבות ההתגלות הזאת כתב רבי שלמה הלוי את המאמר שמופיע בשל"ה הקדוש שהוא קיצור תיאור ההתגלות שהיתה להם וגם כתב את השיר "לכה דודי" שמטרתו לקרוא לכל ישראל לעלות לארץ כמותם. "התעוררי התעוררי כי בא אורך קומי אורי"- בא אורך ? הגיע זמן הגאולה.

חידוש הסמיכה הכנה לשולחן ערוך - רבו של רבי יוסף קארו היה המהר"י ביר"ב זצוק"ל. והוא חידש את הסמיכה שמטרתה לאחד את כל חכמי ישראל "כאיש אחד בלב אחד". בעקבות המסירות נפש שהייתה לרבי יוסף קארו על הצלחת הסמיכה אומר לו המגיד שיזכה לכתוב את ספרו השולחן ערוך. שהוא גם חלק מרכזי בגאולתם של ישראל. ספר אחד שמאחד את כל ישראל כאיש אחד בלב אחד. כמו שהיה ביום חג השבועות במתן תורה.

ארץ ישראל מאחדת גם בפסיקת ההלכה

פוסקים כמרן בעל השולחן ערוך

הגאון העצום הרמ"א הכין פירוש נרחב על הטורים, וכדבריו בהקדמה לספרו "דרכי משה" גנז את דבריו כשראה את דברי הבית יוסף "כי דברי נגד החכם הנ"ל כאין נחשבו. ושרגא בטיהרא מאי מהני? וכפיס מעץ יבש כמוני מה יענה? כי בידיעתו הכוללת הקיף הכל. וה' ברך אותו בכל. דבר אחד ממנו לא נפל מכל". ואחר שראה ברוח קודשו את מעלתו של מרן הב"י והכיר מתוך דבריו כי הם מקובלים בשמים ובארץ. כתב שם שה' "הורה לי דרך ברור כשמש" לא לכתוב שו"ע כאשר חפץ, אלא להוסיף על דברי הב"י הערות, ו"לפרוס מפה על השולחן" ועל כן קראו לו בזמנו "בעל המפה".

בשו"ת הרמ"א סימן מ"ח כתב: "באתי להשיב מפני הכבוד לדברי הגאון הגדול מורינו ורבינו יוסף קאר"ו יצ"ו, אשר מימיו אנו שותים מקנקנו וכדו. ומה אוסיף בשבחו לכבדו, מאחר דכל מה דאת משבח ליה את מגנה במעשה ידו, יברכהו השם בנפשו ומאודו. ובהיות כי אחר השבח ראוי להיות התפלה, על כן אתפלל אל ה' על העתיד להאריך ימי מורנו ורבינו, נשיא אלהים בתוכנו, ושנותיו בטוב ובנעימים לבלות עד בשוב ה' שיבת ציון יראו עיניו ועינינו". ובהמשך דבריו כותב "והנה חלילה להמרות דברי מעלת כבוד תורה דמר וכל החולק עליו כחולק על השכינה".

גם ה"מגיד" אמר למרן רבי יוסף קארו "ויען כי מסרת נפשך על חזרת עטרת הסמיכה ליושנה תזכה להיות מוסמך מכל חכמי ארץ ישראל ומחכמי חוץ לארץ ועל ידך אחזיר הסמיכה ליושנה ואזכך לגמור חבורך וכו' ובמקום אחר הוא אומר לו "ופסקיך נקיים מכל סייג וטעות, ולהדפיסם ולפשטם בכל גבול ישראל".

ובאמת פסקיו של מרן רבי יוסף קארו ז"ל נתקבלו, וגם ההולכים בדרכו של מרן בעל הבן איש חי זיע"א קיבלו את פסקיו של מרן בכל דבריו כמו שמובא בשו"ת רב פעלים שו"ת רב פעלים (חלק ב - יו"ד סימן ז) "מאחר שאנחנו קבלנו הוראת מרן ז"ל, וכאן פסק הדין בלי שום חולק, וגם שהוא להחמיר, אפילו אם יבואו מאה אחרונים לחלוק עליו להתיר אין שומעין להם, כי אנחנו מחויבים ללכת ע"פ הוראותיו מכח הקבלה שקבלנו, חוץ מדבר שיש בו מנהג ברור שנהגנו בו הפך, אז גדול כח המנהג המוסמך על סברת הפוסקים, ולכן בדין זה שפסק מרן ז"ל בשלחנו הטהור כסברת המחמירין, ולא הביא סברת המקילין אפילו בלשון "וי"א", או "יש מי שאומר" - אין אנחנו יכולין לזוז מדבריו".

וכן כתב בשו"ת רב פעלים (חלק ב - חו"מ סימן ג) "הנה נודע כי פה עירינו בג'דאד יע"א, בתריה דמרן ז"ל בשולחנו הטהור גרירן הן בדיני איסור הן בדיני ממונות, חוץ מאותם דברים הידועים לנו שפשט המנהג בעירינו כדעת רמ"א בהג"ה או כדעת שאר פוסקים הפך דעת מרן ז"ל דאז אזלינן בתר המנהג הן להקל הן להחמיר, וכן נמי בדיני גיטין וקדושין המנהג ברור פה עירנו למיזל לחומרא אפילו בדבר שפסק מרן להקל, וכמ"ש הגאון מהריט"א ז"ל על מנהג עה"ק ירושלים תוב"ב, וכן קבלו חכמי עירינו מהרה"ג עט"ר מו"ז רבינו משה חיים זלה"ה, על מנהג עירינו בג'דאד יע"א, ועל כן בדיני ממונות אין פה עירינו טענת קים לי נגד סברת מרן ז"ל שפסק בשולחנו הטהור אלא מוציאין מיד המוחזק ע"פ סברת מרן ז"ל".

מסקנת הדברים שאנו פוסקים כמו דעת רבי יוסף קארו זיע"א. אמנם צריך לדעת כי "אין כלל בלי יוצאים מן הכלל" כמו שהביא בעל הבן איש חי ברב פעלים "חוץ מאותם דברים הידועים לנו שפשט המנהג בעירינו כדעת רמ"א בהג"ה או כדעת שאר פוסקים הפך דעת מרן ז"ל דאז אזלינן בתר המנהג הן להקל הן להחמיר". ואין זה סותר את הכלל כי ברוב מוחלט של הפסקים אנו פוסקים כמותו. והיוצאים מה הכלל הזה אינם סותרים את הכלל כיון שברוב מוחלט של הפסקים אנו פוסקים כמותו.

הוראת הגר"א לתלמידיו

הגר"א ידע את ערכה של ארץ ישראל לעשות את כל ישראל כאיש אחד בלב אחד. "גוי אחד בארץ". ולכן הוא התאמץ לעלות לארץ ישראל לא רק מהבחינה הפיזית אלא גם במשמעות הרוחנית שלה. מו"ר הרב שליט"א תמיד מספר על הגר"א שנפרד מאשתו, מאמו, מילדיו ומתלמידיו ורצה לעלות לארץ ישראל והוא הגיע עד קושטא וחזר ויש הרבה נימוקים מדוע חזר הגאון לוילנא.

הרב אריה לוין ע"ה הידוע בכינוי 'הרב של האסירים' היה לו הרבה כתבי יד של הגאון מוילנא והוא היה בדור שלנו הבקי מאד בכתביו והוא היה אומר: אני שמעתי וכן כתוב שהגאון מוילנא החליט לעלות לארץ ישראל ואמר אני בא"י אנהג כמו שנוהג הבית יוסף. כל זאת כל מנת שיהיה משפט אחד לכולם. כשהוא שלח את תלמידיו לארץ אמר להם: אתם ביום חול המועד אל תניחו תפילין כמו שפוסק הב"י.

אבל בוויכוח של הב"י והמבי"ט בעניין השמיטה הוא סבר הגר"א כדעת המבי"ט. כשהגיע לקושטא אמרו לו שב"י ובית דינו הטילו נידוי וחרם מי שלא ינהג כמותם וינהג כמו המבי"ט. אמר הגאון: מה אעשה? אני סובר כמו המבי"ט, ואם אבא לארץ ישראל ואנהג כמו הב"י זה נגד דעתי, אבל מצד שני אינני יכול לעשות חומרא כי אם אני אוציא מעשר או תרומה ואזרוק את זה לאשפה זה אסור כי ישנה קדושת שביעית לדעת המבי"ט.

ולכן אמר הגאון אינני יכול לחלוק על הב"י ואני סובר כמו המבי"ט ואינני רוצה לבא לא"י לפסוק כנגד הב"י שהוא הטיל חרם לכן חזר לווילנא.

גם הבית יוסף עצמו לא רצה חלילה שמספרו יהיו מחלוקות ולכן הוא כתב שבמקום שיש מנהג ידוע לא לשנות את המנהג. ובספר ארץ החיים כלל ה' מובא שהוא אמר פה אל פה למהר"ם גלאנטי שבכל מקום שהמנהג שלא כדבריו ? שלא ישנו ממנהגם. והביאו הפוסקים שאפילו מנהג שיצא אחר כך. לכן פסק הבן איש חי שבכל ספק ברכות אנו אומרים להקל חוץ ממקום שנהגו.

למה מחמירים כשאפשר כדעת הרמ"א?

למרות הכלל שאנו פוסקים כמו מרן בכל דבר. יש פסקים שבהם כולם פוסקים על פי המנהג באופן שונה מפסקי מרן. וזה לא סותר את הכלל שהובא לעיל.  כי לרוב זה רק לחומרא "מהיות טוב" שבכל מקום שיש בו מחלוקת אנו לכתחילה חוששים לדעת האוסרים, ולכן גם במקום שהרב בית יוסף הכריע כדעה מסוימת הוא הביא גם את הדעות האחרות כדי שבמקום שאפשר נחמיר כדעה השניה.

ראשון לכולם הוא החיד"א שכתב בברכי יוסף (חו"מ כה ו) "ואנן בני ארץ ישראל בתר מרן גרירן אם לא שהיה לחומרא שראוי לחוש להחמיר. וכן בספרו טוב עין "אנו קיבלנו הוראות מרן מכל מקום בכמה דברים מחמירים כדעת מור"ם" (יח סח ועיין ארץ החיים כללים יב).

וכן כתב מורו של החיד"א הרב נחפה בכסף (ח"ב נח:) שבירושלים קיבלו הוראות הרמ"א במקום שמחמיר. וגם הכלל הזה הוא לא מוחלט. כי לפעמים מקילים בערב שבת. (מחזיק ברכה יו"ד מא ס"ק ה). ולפעמים לא התקבלה חומרתו. בכל מקום ומקום לפי ענינו. וכדבריו הביאו כל חכמי הספרדים. (הרוצה יעיין במאמרו של הרב יצחק טאופיק שליט"א על הנושא הזה של קבלת הוראות מרן. הובא בסידור "תהילת יצחק" ובעוד מקומות).

ומביא שם את השדי חמד שאומר בכללי הפוסקים (ח"ו יג לא) "שאף כי קיבלנו הוראות מרן בין להקל בין להחמיר ואפילו בספק תורה מכל מקום השרישונו בעלי הכללים שהיכא שרבו המחמירים על המקילים ואין הפסד מרובה ראוי לחוש לדעת המחמירים".

וכך כותב כף החיים (תמ"ז עז) והשולחן גבוה ורבי חיים פלאגי. ופני יצחק אבולעפיא. והשדי חמד. וארץ החיים. וכך כתב הרב בן ציון אבא שאול בספרו אור לציון (ח"ב מבוא ענף ב).

וכן דעת השולחן ערך שכתב גבי תפילין וירא שמים יצא ידי שניהם. כי חוששים לדעה השניה לחומרא.